מאי 012013
 

הירגעו – אנחנו לא עומדים לדון בתוכנית המיתולוגית "קרובים קרובים". מה בכלל הקשר שלה למחשבים? במאמר זה אני רוצה לדבר על קוד פתוח; עם צופי "קרובים קרובים" הסליחה (אתם מוזמנים לספק את הנוסטלגיה ביוטיוב).

ויש גם מתנות בסוף!

תרומה ללא עלות

בעולם המוצרים החומריים, חומרי גלם עולים כסף. לכן, גם כל מוצר עולה כסף, ויש אפילו פתגם הקובע כי אין ארוחות חינם. גם אם נרצה לתרום מזמננו ומכישורינו לטובת מטרה כלשהי, נתינת מוצר חינם תעלה לנו כסף – חומרי הגלם ועלויות הייצור.

בעולם התוכנה, לעומת זאת, המוצרים אינם חומריים – מדובר בקבצים, אוסף של פקודות מחשב ושאר סיביות. עלות יצירת עותק אחד של תוכנה זהה לעלות של יצירת אלף עותקים – מדובר בסך-הכל בהעתקה של המוצר המקורי 999 פעמים, ללא אובדן איכות וללא עלות נוספת. המצרכים הדרושים הם מחשב וכלי תכנות, דברים שקיימים ממילא על שולחנם של המתכנתים, כך שהעלות האמיתית היחידה היא זמנם וכישוריהם של התורמים. לכל מי שרוצה לתרום מזמנו ומכשרונו בלי להוציא סכומים נוספים, זוהי התרומה המושלמת.

והמתכנתים בהחלט תורמים: אתרים רבים מוקדשים לתוכנות חינמיות, ואפילו חברות מסחריות כמו מיקרוסופט מציעות תוכנות ללא תשלום. רק להוריד מהרשת ולהתקין. אבל זה לא הכל: יש מתכנתים שתורמים גם את קוד המקור של התוכנה – פקודות המחשב, או, אם תרצו, "המתכון" לפיו עובדת התוכנית. תארו לעצמכם ארכיטקט שמוסר לכל דכפין את תוכניות המבנים שהוא בונה, או יצרן טלפונים המפרסם את כל המרכיבים והפטנטים בטלפונים החכמים שלו, כך שכל אחד עם הידע המתאים יוכל לבנות טלפון משלו. איפה ההגיון, תשאלו. האנשים האלה גודעים את הענף עליו הם יושבים! מי יקנה תוכנה שאפשר להשיג בחינם, ועוד עם קוד המקור?

מילון מונחים

לפני שנענה על השאלה, כדאי שנלמד מספר מושגים: תוכנה הניתנת בחינם היא תוכנה חינמית (free במובן חינם). תוכנה שקוד המקור שלה ניתן להשגה נקראת קוד פתוח (open source). באנגלית יש לה שם נוסף: free, הפעם במובן של חופש. ההבדל בין שתי המשמעויות של free ניתן לתמצות באמצעות המשפטים "free as in beer" (חינמי – כמו בירה חינם) ו-"free as in speech" (חופשי – כמו חופש הדיבור). מה ההבדל? הבה נחדד את העניין:

תוכנה יכולה להינתן בחינם גם אם המפתח לא מגלה כיצד יצר אותה: לדוגמה, התוכנות החינמיות שמיקרוסופט מציעה מגיעות ללא קוד המקור. אם התוכנה מוצאת חן בעינינו אבל אנחנו רוצים לשנות משהו קטן כדי להתאים אותה לצרכינו, ואותו משהו לא הוצע מראש כתכונה ניתנת להתאמה אישית, אנחנו בבעיה. רוצים את תוכנת האנטי-וירוס החינמית Security Essentials בצבע ורוד, או עם אפשרות להתראה בטלפון הנייד במקרה של מציאת וירוס? אי אפשר. התוכנה מגיעה כפי שהיא.

ארגון התוכנה החופשית

ארגון התוכנה החופשית

לעומת זאת, המשמעות של תוכנה בעלת קוד פתוח היא שקוד המקור שלה נגיש. אפשר לקרוא אותו, לראות מה כתב המחבר, להוסיף ולשנות. לדוגמה, חבילת היישומים LibreOffice היא בעלת קוד פתוח – אפשר להוריד את קוד המקור שלה מהרשת, לשנות כל דבר, מאייקונים ועד לתכונות משמעותיות, לארוז מחדש ולקבל LibreOffice מותאמת אישית.

קוד פתוח לא תמיד אומר שמותר לכל אחד להשתמש בו. גם דברים גלויים יכולים לעלות כסף. חישבו לרגע על ספר: כל הטקסט שם. המחבר נותן לכם את כל הידע שברשותו ומאפשר לכם לקרוא אותו. האם זה אומר שאתם יכולים לקחת את הספר מחנות הספרים בלי לשלם, או להעתיק אותו ולתת לכל החברים סתם כך? האם העובדה שמכונית נמצאת ברחוב ואני יכול ללמוד את העיצוב שלה אומרת שמותר לי לייצר עכשיו מכוניות שייראו כמוה? העובדה שמשהו נמכר או מוצג במצב גלוי לא אומרת בהכרח שהוא אינו עולה כסף.  למרות זאת, בדרך-כלל תוכנות פתוחות הן גם חינמיות. ואנחנו חוזרים לשאלה הקודמת שלנו: למה שמישהו יעשה את זה?

מה יוצא להם מזה?

תוכנה, חופשית ומשוחררת

תוכנה, חופשית ומשוחררת

התשובות לשאלה הזו רבות ומגוונות. יש אנשים שמציעים תוכנה בחינם, וגובים תשלום עבור שירותים נוספים. לדוגמה, חברת המשחקים id הציעה את התוכנה העומדת בבסיסו של המשחק Quake חינם לכל דורש. הורדת התוכנה לא תספק אתכם כשחקנים: החברה עדיין שומרת על חלק מהקלפים קרוב לחזה – דברים כמו תוכן המשחק עצמו (גרפיקה, "מפות" של עולם המשחק ועוד), כך שכדי לשחק תצטרכו לרכוש את המשחק המלא. מצד שני, מתכנתים מוזמנים ליצור משחקים משל עצמם, המבוססים על "מנוע המשחק" של id, ובכך לחסוך זמן פיתוח רב.

דוגמה נוספת היא חברת אורקל, המציעה את פלטפורמת התוכנה ג'אווה. מדובר בשפת תכנות, ספריות קוד ושאר רכיבים המאפשרים לכתוב תוכנה עבור מגוון פלטפורמות מחשוב, ממחשבים אישיים ועד לטלפונים סלולריים. התוכנה ניתנת חינם, קוד המקור של הפלטפורמה זמין לכל דורש, אבל אורקל לא מפסידה מהעניין: מפתחי ג'אווה נעזרים בספרות הטכנית שאורקל מוציאה (ועולה כסף), לומדים בקורסים להכרת השפה (שעולים כסף) אצל מדריכים מוסמכים (על-ידי אורקל, בתשלום כמובן), ועוד ועוד. בונוס נוסף שאורקל מציעה הוא שילוב השפה עם מוצרים אחרים של החברה, כמו מסד הנתונים שלה, באופן שמפתה מתכנתי ג'אווה להיות לקוחות של המוצר הלא-חינמי.

יש אנשים שמשתמשים בתוכנה חינמית שפיתחו ככרטיס ביקור, שלט פרסום והדגמת יכולות גם-יחד. אם לינוס טורוולדס יתבקש אי-פעם להוכיח שהוא שווה משהו בתור מתכנת, הוא יכול לומר מלה אחת: לינוקס. לינוס הוא האדם שמאחורי מערכת ההפעלה הפופולרית לינוקס (אם יש לכם טלפון או טאבלט מבוססי-אנדרואיד, גם אתם משתמשים בלינוקס – פרטים בהמשך), כמו גם תוכנות מפורסמות אחרות. כמובן שרוב האנשים לא כותבים מערכות הפעלה פתוחות שלמות, אבל הם בהחלט יכולים להשתתף בפרויקטים של קוד פתוח ולהצהיר על כך בראיונות עבודה.

וישנם אנשים שפשוט אוהבים לעזור. בעולם המשפטי קוראים לזה פרו-בונו – מתן שירות מקצועי ללא תמורה,לטובת הציבור. משרדי עורכי-דין מציעים לפעמים סיוע משפטי לנזקקים ללא עלות; משרדי פרסום יוצאים לעתים במסעות פרסום למטרות טובות (איכות הסביבה, סובלנות וכדומה) על חשבונם; מתכנתים כותבים תוכנות, משקיעים שעות עבודה רבות, ולבסוף מציעים אותן חינם לכל דורש. כל אחד והתרומה שלו.

למה דווקא קוד פתוח?

קוד פתוח מאפשר לכל אדם בעל ידע מתאים לקרוא ולשנות את התוכנה. כל שינוי – מגודל וסוג הגופן (פונט) המופיע בכפתורים ועד להוספת תכונות חדשות לגמרי – ניתן לביצוע באמצעות עריכת הקוד וקימפול (הידור, אם אתם חייבים את המונח המדויק בעברית) שלו לקובץ תוכנה שניתן להריץ על המחשב.

טקס, סמל מערכת ההפעלה לינוקס

טקס, סמל מערכת ההפעלה לינוקס

רוצים דוגמה? שוב לינוקס: לינוס טורוולדס יצר את מערכת ההפעלה שלו עבור מחשבים אישיים, כאלטרנטיבה ל-Windows. התקשור עם המערכת נעשה בתחילה באמצעות פקודות טקסטואליות, בדומה למערכת DOS הישנה. אנשים שאהבו את המערכת החדשה קראו את הקוד והוסיפו לו יכולות גרפיות, כך שניתן היה להשתמש גם בעכבר כדי ללחוץ על כפתורים שמוקמו בתוך חלונות, כמו ב-Windows. אנשים אחרים לא היו מרוצים מהמעטפת הגרפית הזו וכתבו מעטפות גרפיות משל עצמם. כיום, תוכלו לבחור מבין ממשקים גרפיים רבים עבור מערכת הלינוקס שלכם, מ-KDE ו-GNOME ועד ל-Unity ול-Enlightenment.

זה לא נעצר כאן: מפתחים שרצו להריץ את מערכת ההפעלה החדשה על סוגי מחשבים שונים, כמו שרתים או מערכות משובצות-מחשב, יכלו לשנות את הקוד המתאים כך שהמערכת התאימה פתאום למחשבים שונים. אנדרואיד – מערכת ההפעלה לטלפונים חכמים ולטאבלטים של גוגל – היא גרסה מעובדת של לינוקס שהותאמה למכשירי כף-יד.

ואפילו כאן לא נאמרה עדיין המלה האחרונה: גוגל שחררה לעולם את הקוד שמאחורי אנדרואיד, ומפתחים רבים קפצו על ההזדמנות והוציאו גרסאות אנדרואיד משלהם, חלקן טובות הרבה יותר מהמקור. לדוגמה: CyanogenMod היא גרסת אנדרואיד לא רשמית אך פופולרית ביותר, שעובדת חלק יותר ובאופן יציב יותר מחלק מהמערכות הרשמיות המותקנות בטלפונים.

למה לי קוד פתוח?

תוכנה שהקוד שלה פתוח נגישה להרבה יותר מתכנתים מאשר תוכנה "סגורה". ככל יהיו יותר עיניים שיעברו על הקוד, כך יש יותר סיכוי שבאגים (שגיאות תוכנה) יתגלו ויתוקנו, שפרצות אבטחה ייחשפו וייסגרו, ושהתכונות הנוספות שרציתם מהתוכנה יתווספו על-ידי מתכנת בעל צרכים דומים לשלכם.

דוגמה לתיקונים ניתן לראות אם נשווה כל גרסת אנדרואיד רשמית (של סמסונג, LG, סוני וכו') ל-Cyanogen, עליו דיברנו קודם: בעוד החברות הגדולות מוציאות גרסאות חדשות אחת למספר חודשים (וגם אז עלינו לחכות לגרסה העברית הרשמית, ואז לתוספות של חברות הסלולר ועוד ועוד), אנשי Cyanogen מוציאים עדכונים רציפים בקצב חודשי ולפעמים אפילו שבועי, עם אפשרות לעדכונים יומיים (אם אתם רוצים להסתכן ולקבל את הגרסה הכי חדשה, אבל הכי פחות בדוקה).

למתכנתים שבינינו (ולמי שמוכן להשקיע זמן כדי ללמוד), קיימת האפשרות להתאים את התוכנה באופן מדויק לצרכים האישיים ולהעדפות שלנו באופן מושלם.

האותיות הקטנות

כדי להשלים את סקירת הקוד הפתוח, נתעכב עוד על נושא קטן וקצת רגיש: רשיונות שימוש. אנשי הקוד הפתוח, ובעיקר האידיאליסטים שבהם, רצו לעודד התנהגות אלטרואיסטית מצד מפתחים אחרים. לכן, חלקם הוסיפו לתוכנה הודעה חוקית, המאפשרת שימוש בקוד רק אם המפתח ישחרר את התוכנה החדשה (שפיתח על-בסיס התוכנה הפתוחה) חינם. מפתחים אחרים היו פחות נוקשים, ואיפשרו למפתח שמשתמש בקוד שלהם למכור את התוכנה החדשה, בתנאי שישחרר את הקוד שלו לחופשי כפי שעשו הם. מפתחים אחרים דרשו רק הכרה – כל אחד יכול לבצע שינויים בתוכנה שפיתחו, ובלבד שיזכיר (בחוברת ההוראות, בעמודי העזרה ו/או במסך "אודות") שהתוכנה שלו מבוססת על התוכנה המקורית, עם שמו של המפתח המקורי.

לא אלאה אתכם בפרטים – אספר רק שקיימים המון ניסוחים של רשיונות שימוש בתוכנה פתוחה. הנה מספר שמות אקראיים: GPL גרסה 2, GPL גרסה 3 (מסתבר שיש הבדלים משמעותיים בין הגרסאות), Apache (ארגון המפתח תוכנות שונות, שיצר גם סוג מסוים של רשיון שימוש), Creative Commons (אוסף ניתן להרכבה של הרשאות שונות לשימוש בכל דבר – תוכנה, ספר או שיר שכתבתם), וגם Shared Source (דרכה של מיקרוסופט לשחרר קוד פתוח ולהשאיר לעצמה שליטה מסוימת בנעשה). הרשיונות הללו לא אמורים להשפיע בדרך-כלל על אנשים שרק רוצים להשתמש בתוכנה – הם נועדו בעיקר למפתחים שרוצים לשנות אותה. המתכנתים שבינינו יכולים לעיין ברשימה המלאה, כולל השוואה.

מתנות לסיום

לכל מי ששרד עד כה ממתינה כאן רשימה קצרה (וחלקית מאוד!) של אתרים המאגדים פרויקטים של קוד פתוח, מעבר לתוכנות שהוצגו במאמר:

תוכנות קוד פתוח

תוכנות קוד פתוח

פבר 122013
 

אני מקבל כל הזמן מכתבים – מכתבי תודה (תודה לכותבים! אנא כיתבו תגובות בדפי המאמרים שאהבתם באתר) וגם שאלות מעניינות. את הפתיחה לנושא שלנו הפעם אפשר לתמצת באמצעות האימייל הבא:

היש תוכנה ההופכת אוטומטית דרייבר ישן, הכתוב ב-32 סיביות, ל-64 סיביות?

אם התקנתי חלונות 7 בגרסת 64 סיביות, האם יש דרך לחזור ולהפוך את ה-64 ל-32 סיביות?

כל כך הרבה שאלות בשתי שורות מתומצתות. אבל תחילה נענה על שתי שאלות בסיסיות: מה זה בכלל דרייבר, ומה הקשר לסיביות?

ניהול התקנים במשרה מלאה

דרייבר (driver), או בשמו המלא מנהל התקן (במקור: device driver), הוא תוכנה שתפקידה לתקשר בין מערכת ההפעלה להתקן חומרה כלשהו. לדוגמה: Windows מציעה לנו אפשרות הדפסה אחידה – מסך ההדפסה והאפשרויות ייראו זהים, ולא משנה איזו מדפסת מחוברת למחשב שלנו. מאידך, יצרני המדפסות לא מתאמים ביניהם את "השפה" בה כל מדפסת תקבל הוראות הדפסה מהמחשב, ואפילו בין מכשירים שונים של אותו היצרן ייתכנו שינויים. למהנדסי מיקרוסופט אין זמן ומשאבים לגרום לכך שמערכת ההפעלה שלהם תעבוד עם כל מדפסת שבעולם, ולכן הם (וכל חברה אחרת המפתחת מערכות הפעלה) מפרסמים את ה"שפה" בה Windows מוכנה לתקשר עם מדפסות. מכאן והלאה, זהו תפקידה של יצרנית המדפסת לגרום למדפסת להבין את השפה הזאת. מנהלי ההתקנים הם המתרגמים הללו, והם יודעים לבצע את תפקידם בשני הכיוונים: לקבל הוראות הדפסה ממערכת ההפעלה ולתרגם אותן להוראות שהמדפסת מבינה, וגם לקבל מסרים מהמדפסת ולהעביר אותם למערכת ההפעלה. לדוגמה: בזמן ההדפסה, נוכל לצפות בהתקדמותה בחלון ההדפסה – המדפסת מדווחת כמה עמודים כבר הדפיסה ומנהל ההתקן מעביר את המידע ל-Windows, שמציגה אותו בחלון המתאים.

הורדת מנהלי התקנים מאתר NVIDIA (לחצו להגדלת התמונה)

הורדת מנהלי התקנים מאתר NVIDIA (לחצו להגדלת התמונה)

מנהלי התקנים אחראים לכל פיסת חומרה במחשב: למדפסות ולסורקים, לכרטיס המסך והקול, ואפילו לתקשורת עם לוח האם (לוח הרכיבים הראשי של המחשב) ועם הכונן הקשיח. למזלנו, Windows מותקנת כבר עם מנהלי התקנים בסיסיים, כמו אלה של המעבד והכונן הקשיח, ואפילו מזהה חלק ניכר מרכיבי החומרה האחרים במחשב. שירות העדכון של מיקרוסופט, Windows Update, יכול להציע לנו גם מנהלי התקנים עדכניים עבור החומרה שלנו. במקרה הגרוע ביותר, נוכל תמיד לגשת לאתר היצרן ולחפש שם את הגרסה העדכנית ביותר של מנהל ההתקנים המתאים (כמו בדוגמה משמאל).

אבל מה הקשר לסיביות?

מאחר שמנהל ההתקן קשור לחומרה מצד אחד ולמערכת ההפעלה מצד שני, הוא צריך להתאים לשניהם בדיוק. לכן, במחשב בו מותקנת Windows 7 יש להתקין מנהל התקן שנכתב עבורה, וב-Windows XP נתקין מנהל התקן אחר. בנוסף, מנהל ההתקן חייב "לדבר" בשפה המדויקת של מערכת ההפעלה, ולכן עליו גם להתאים למספר הסיביות של הגרסה: 32 או 64 (הסברים נוספים תוכלו לקבל כאן). עמודי הורדת מנהלי ההתקנים באתרי היצרנים השונים יכוונו אתכם באמצעות שאלות למערכת ההפעלה המתאימה, כמו גם לגרסת הסיביות המדויקת.

בכל זאת יש מקום למעט פשטות בכל הבלגן: ויסטה, Windows 7 וגם 8 בנויות כולן על אותו "גרעין" של מערכת ההפעלה, ולכן, ברוב המקרים, מנהלי ההתקנים שלהן משותפים. לדוגמה, ברוב המקרים, אם נבקש את מנהל ההתקן של כרטיס הקול עבור ויסטה בגרסת 64 סיביות, עבור Windows 7 בגרסת 64 סיביות או עבור Windows 8 בגרסת 64 סיביות, נקבל את אותו הקובץ. בנוסף, חלק מהחברות מציעות קובץ התקנה אחיד המכיל את כל מנהלי ההתקנים עבור כל מערכות ההפעלה וגרסאות הסיביות – תוכנת ההתקנה תזהה בעצמה את מערכת ההפעלה ותתקין את המנהל המתאים בלבד. תקווה נוספת ניתן למצוא בעובדה שבמקרים מסוימים, ניתן יהיה להתקין מנהלי התקנים של 32 סיביות במערכות הפעלה בנות 64 סיביות (אבל לא להיפך).

עם זאת, מוטב להיות זהירים – ישנם מקרים בהם מנהלי ההתקנים יהיו שונים.

רשאי להתקין?

כן, כן, אני שומע אתכם עד כאן: מה זאת אומרת "בדרך כלל", "במקרים מסוימים"? איך יודעים?

הנה הכלל הפשוט: אם יש לכם קובץ התקנה של מנהל התקן, אבל אינכם יודעים אם הוא מתאים למערכת ההפעלה ולגרסת הסיביות שלכם, אל דאגה: נסו להתקין אותו. מערכת ההפעלה עצמה תעמוד על המשמר עבורכם, ולא תאפשר לכם להתקין מנהל התקן שגוי. רק אל תיבהלו אם תקבלו הודעת שגיאה, כמובן.

ובתשובה לשאלה..

חמושים במידע החדש שלמדנו, הבה נחזור לשאלה המקורית:

היש תוכנה ההופכת אוטומטית דרייבר ישן, הכתוב ב-32 סיביות, ל-64 סיביות?

לצערי, התשובה שלילית. כפי שנאמר, מנהל ההתקן חייב לדבר בשפה המדויקת של מערכת ההפעלה, ולכן אי אפשר לבצע המרה אוטומטית של מנהל התקן של 32 סיביות לכזה שיודע לדבר ב-64 סיביות.

השואל לא התייאש, וניסה כיוון אחר:

אם התקנתי חלונות 7 בגרסת 64 סיביות, האם יש דרך לחזור ולהפוך את ה-64 ל-32 סיביות?

שאלה זו נראית שונה לחלוטין, והיא מתייחסת לאפשרויות השדרוג של Windows. קודם כל נענה עליה, ואחר-כך ננסה להבין למה היא נשאלה ולפתור את הבעיה שמאחוריה.

מוכנים לשדרוג?

כפי שראינו, מערכת הפעלה מכילה כל-מיני תוספות המחוברות אליה ו"מדברות" איתה; לדוגמה: מנהלי התקנים. אי אפשר להתקין סתם גרסה אחת של מערכת ההפעלה מעל גרסה אחרת – מעבר לקבצים שיימחקו ויוחלפו בקבצים אחרים, נאבד גם מסמכים, תמונות ואפילו את ההגדרות ואת מנהלי ההתקנים שלנו. לכן, חבילות ההתקנה של מערכות הפעלה מכילות בדרך-כלל אפשרות שדרוג – התקנה של מערכת ההפעלה החדשה תוך שימת לב למערכת הקיימת, קריאת המידע מתוכה ושימוש בו. כך, תכיר כבר המערכת החדשה את ההתקנים וההגדרות שהתקנו בגרסה הישנה יותר, ולא נצטרך לחזור על פעולת ההתקנה של תוכנות מנהלי ההתקנים. עם כל גרסה חדשה של Windows, נאלצים מהנדסי מיקרוסופט להחליט אילו שדרוגים ייתמכו על-ידי מערכת ההפעלה החדשה ואילו לא. לדוגמה, הנה טבלת אפשרויות השדרוג עבור Windows 8 מתוך עמוד התמיכה באתר מיקרוסופט הדן בשדרוג ל- Windows 8:

מה ניתן לשמור בעת השדרוג?

טבלה זו מציגה את הפריטים שבאפשרותך לשמור בעת שדרוג באמצעות מסייע השדרוג, בהתאם לגירסת Windows הפועלת כעת במחשב שלך:

שדרוג מ … מה ניתן לשמור
Windows 7 אפליקציות, הגדרות Windows וקבצים אישיים
Windows Vista הגדרות Windows וקבצים אישיים
Windows XP קבצים אישיים
Windows 8 Release Preview קבצים אישיים
Windows 8 Consumer Preview
או
Windows Developer Preview
שום דבר, אך באפשרותך לאחזר את הקבצים שלך מאוחר יותר מתיקיית Windows.old.

אבל רגע, זאת לא היתה השאלה: רצינו לדעת מה לגבי מעבר בין גרסאות 64 ו-32 סיביות? התשובה שוב שלילית, והסיבה דומה: יותר מדי הבדלים בין גרסת 64 ל-32 סיביות. למעשה, קשה יותר לעבור מ-Windows 8 בגרסת 64 סיביות ל-Windows 8 בגרסת 32, מאשר בין Windows 7 ל-Windows 8! הדבר היחיד שניתן לעשות הוא להתקין את הגרסה הרצויה, תוך ידיעה שהגרסה הישנה תימחק לחלוטין. אל תשכחו לגבות את כל הקבצים החשובים לכם.

חקירה צולבת

השאלות הללו עוררו את התעניינותי, ולכן שאלתי את שולח השאלות למה הוא כל-כך צריך מנהל התקן בגרסת 32 סיביות. הסתבר שחל כאן בלבול: מדובר בתוכנה ישנה שהוא עובד איתה (מעבד התמלילים QText, למי שזוכר), שעבדה במקור עם מערכת ההפעלה DOS, אבל הצליחה איכשהו לתקשר גם עם Windows XP. שדרוג של מערכת ההפעלה ל-Windows 7 בגרסת 64 סיביות גרם ל-QText להפסיק לעבוד. הבלבול הוא בכך ש-QText היא תוכנה, לא חומרה ולא מנהל התקנים.

XP Mode

התוכנה הפסיקה לעבוד עקב השינויים הגדולים שחלו במערכת ההפעלה בין השקת Windows XP לבין Windows 7. למזלנו, מיקרוסופט הכירה בעובדה שרבים מלקוחותיה עובדים עם תוכנות ישנות, ולכן הציגה את XP Mode ("מצב Windows XP") – יכולת להריץ תוכנות ישנות מתוך Windows 7. אם ברשותכם Windows 7  במהדורת Professional או Ultimate (או Enterprise, אבל היא זמינה בדרך-כלל רק בארגונים גדולים), תוכלו להוריד את XP Mode מאתר מיקרוסופט. הוראות מלאות תוכלו למצוא כאן.

יונ 122012
 

לאחר שראינו איך נוכל לשמור על המידע שלנו באופן יום-יומי, הגיע הזמן לדבר על יצירת עותקים נוספים של המידע. הסיבות ברורות, אני מקווה: קבצים יכולים להימחק בטעות; אנחנו יכולים להתחרט על עריכות שביצענו ולרצות "לחזור אחורה" לגרסה הקודמת של המסמך שלנו; ובל נשכח שהמחשב הוא מוצר פיזי, וככזה הוא מועד לפורענויות: מדיסק קשיח ששבק חיים, דרך קצר חשמלי בבית ש"צלה" את כל רכיבי המחשב ועד לגניבה, שריפה, הצפה או סתם אובדן של מחשב נייד. לא תאמינו עד כמה המידע שלנו רגיש ופגיע.

ניתן להתגבר על הבעיות הללו באופן די פשוט: מכייוון שהמידע שאנו שומרים על המחשב הוא דיגיטלי ולא פיזי, אין בעיה לשכפל אותו כמה פעמים שנרצה. כך, נוכל להעתיק קבצים חשובים למספר מקומות, כדי שיהיו זמינים בשעת הצורך.

סוגי עותקים

את המידע שברשותנו נוכל לחלק לשתי קטגוריות: מידע "סטטי", כלומר יציב ובלתי משתנה; ומידע "דינמי", המשתנה עם הזמן.

דוגמאות למידע סטטי הן תמונות וסרטים שהעלינו למחשב מהמצלמה (הדיגיטלית או זו שבטלפון): מרגע שהקבצים הללו נוצרו, הם יישארו כפי שהיו ללא שינוי או עריכה. גם מסמכים מהבנק, או דפי חשבון הנשלחים אלינו כקובץ PDF מחברת האשראי, ניתן לשמור כפי שהם: אנחנו רוצים שהם לא יאבדו, אבל לא מתכוננים לשנות בהם שום דבר. הם כאן רק למקרה שנצטרך אותם ביום מן הימים.

דוגמאות למידע דינמי הן כל מסמך הנמצא בעריכה או קובץ שאנו מצפים לעבוד עליו ולשנותו: מכתב לעיריה, חישוב הוצאות והכנסות בגיליון אקסל, ואפילו האימיילים שלנו: תוכנת Outlook, לדוגמה, מאחסנת את כל האימיילים שלנו (היוצאים והנכנסים), בתוספת אנשי הקשר ולוח השנה, בקובץ אחד גדול. בכל פעם שאנו מפעילים את Outlook, מקבלים ושולחים אימיילים או מעדכנים מספר טלפון של איש קשר, הקובץ הזה משתנה.

בעוד מידע סטטי שגובה אתמול, היום או מחר ייראה בדיוק אותו הדבר, מידע דינמי יכול להיראות אחרת: במכתב של אתמול היו רק שמות השולח והנמען ושורת הנושא, היום הוספתי את תוכן המכתב ומחר אצרף צילום של חשבון הארנונה; גיליון הנתונים המכיל את פירוט ההוצאות וההכנסות שלי משתנה בכל פעם שאני קונה משהו, משלם חשבון או מקבל משכורת; ותיבת הדואר שלי משתנה בכל פעם שאני פותח אותה (אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה פתחתי את התיבה בלי שיגיע אימייל חדש ובלי שאמחק אימיילים ישנים או אעביר אותם לתיקיה כלשהי). לכן, מידע דינמי נרצה לגבות באופן תכוף יותר, ובנוסף – נרצה ליצור עבורו עותקים עדכניים ולשמור כמה מהם, כדי שנוכל "לחזור אחורה בזמן" ולראות, לדוגמה, את הפיסקה שמחקנו לפני שבוע.

מה מגבים, איך ומתי?

ההבחנה בין מידע סטטי למידע דינמי מסייעת לנו בבחירת סוג הגיבוי הרצוי: עבור מידע סטטי, נוכל להסתפק בטכניקה הנקראת שיקוף (mirroring), המעתיקה את כל הקבצים כפי שהם לאחסון הגיבוי שלנו (עליו נדבר במאמרים הבאים). מידע דינמי נרצה לגבות תוך שמירה על העותקים שגובו, על-מנת שנוכל לגשת לגרסה המתאימה של הקבצים גם בעתיד. למעשה, אנו מעוניינים במספר עותקים של כל קובץ, מסודרים "בשכבות ארכיאולוגיות" לפי תאריך יצירתם.

מספר העותקים המדויק שנרצה לשמור תלוי בכמות המידע המתחלף במחשב שלנו – כמה מסמכים אנחנו משנים ובאיזו תדירות. תדירות השינויים תקבע גם את תדירות הגיבוי. לדוגמה, בנקים מגבים את כל התנועות המתבצעות בחשבונות באופן מתמיד, כך שאף העברת כספים לא תלך לאיבוד. לעומת זאת, מתכנתים נוהגים לעבוד על קבצים עד שהם מגיעים למצב "יציב" כלשהו, ואז הם מגבים את כל הקבצים ששונו אל תוך מערכת ניהול הקבצים; עבודה כזאת יכולה לארוך בין מספר דקות (לתיקון פעוט) לבין מספר ימים (עבור הוספת יכולת משמעותית לתוכנה).

לצרכים ביתיים, מקובל לבצע גיבוי פעם ביום. תדירות זו זולה הרבה יותר מעדכון מיידי (המצריך חומרה מיוחדת) ומונעת הצטברות של שינויים רבים (עותק של כל מסמך אחרי כל שינוי קטן שנערך בו); מאידך, גם אם יקרה למחשב משהו במשך היום והוא יתקלקל, נאבד לכל היותר את השינויים שביצענו ביום האחרון.

כמה עותקים כדאי לשמור

נתחיל דווקא בגיבויים הדינמיים: מאחר שכל גיבוי כזה מייצג "שכבה ארכיאולוגית" של יום שלם, השאלה היא כמה ימים אחורה נרצה לשמור. כאן הדבר תלוי בצורת העבודה שלכם, אבל גם לזיכרון האנושי יש תפקיד: הלא גם אם נשמור גיבויים דינמיים במשך שנה שלמה, לא נזכור בדיוק מתי ביצענו את השינוי אותו אנחנו רוצים לבטל. לדוגמה: מתישהו הוספנו פיסקה למסמך, ולאחר מספר ימים מחקנו אותה. עכשיו אנחנו מעוניינים להחזיר את הפיסקה הזו למסמך מבלי לנסח אותה מחדש, כלומר אנו רוצים להעתיק אותה מתוך גיבוי דינמי שנוצר בין תאריך כתיבת הפיסקה לתאריך המחיקה שלה. אם הדבר קרה לפני יותר משבועיים-שלושה, לא נזכור בדיוק מה התאריכים הללו, ולכן הגיבויים לא יעזרו לנו כל-כך.

אני ממליץ בדרך-כלל על שמירת הגיבויים למשך שבועיים עד חודש; גיבויים ישנים יותר יימחקו. אני עדיין שומר עותק אחד מדי חודש של הגיבויים הדינמיים שלי, כדי שאוכל תמיד "לחזור בזמן", אם כי לא ליום מדויק. יש לציין, שאמצעי הזהירות הללו לא הוכחו עד כה כנחוצים – עד היום לא ניגשתי בכלל לעותקים החודשיים הללו. לעומת זאת, העותקים היומיים הוכחו כיעילים ביותר בפעמים הספורות שנזקקתי לקיומם.

גיבוי מלא, גיבוי מצטבר או גיבוי שינויים?

כדי לחסוך במקום, נוכל לייעל את הגיבויים היומיים שלנו: אם אתמול ערכנו גיבוי מלא והיום לא נגענו בחלק מהקבצים, אין צורך לגבות אותם. תוכנות גיבוי מסוגלות לבצע גיבוי שינויים (differential backup), המגבה רק את הקבצים שלא שונו מאז הגיבוי המלא האחרון.

לדוגמה: נניח שיש לנו שלושה מסמכים – א', ב' וג'. ביום ראשון בבוקר, יגבה אותם הגיבוי המלא שלנו וייצור עותק נוסף שלהם. במשך היום אנחנו עובדים על מסמך א', ולמחרת בבוקר מתבצע גיבוי שינויים. מאחר שרק מסמך א' שונה מאז הגיבוי המלא אתמול, רק הוא יגובה. ביום שני אנו עובדים על מסמך ב', ולכן גיבוי השינויים ביום שלישי בבוקר יגבה את מסמך ב', אבל גם את מסמך א', ששונה מאז הגיבוי המלא האחרון (למרות שהוא לא שונה מאז אתמול). מסמך ג', שלא עודכן מאז ביצוע הגיבוי המלא בבוקר יום ראשון, לא יגובה שוב.

גיבוי שינויים (לחצו להגדלת התמונה)

גיבוי שינויים (לחצו להגדלת התמונה)

תוכנות הגיבוי נותנות לנו בדרך-כלל את האפשרות לקבוע את מחזוריות הגיבוי. לדוגמה: גיבוי מלא לאחר כל שלושה (או חמישה, או עשרה) גיבויי שינויים. מובן שהגיבוי הראשון חייב להיות גיבוי מלא, כדי שהתוכנה תוכל לקבוע נקודת זמן ולהתייחס אליה.

גיבוי השינויים עדיין יבצע גיבוי "מיותר" – קבצים שעודכנו מאז הגיבוי המלא האחרון, אבל לא עודכנו מאז גיבוי השינויים האחרון. בדוגמה שהבאנו, מסמך א' גובה שוב ביום שלישי בבוקר, למרות שהוא גובה כבר ביום שני ומאז לא השתנה. מעבר לעבודה הנוספת, הגיבוי המצטבר תופס יותר מקום: כל גיבוי מצטבר יכלול את כל הקבצים שעודכנו מאז הגיבוי המלא האחרון, ולכן גודל הגיבוי יגדל מדי יום (עד לגיבוי המלא הבא, בו נתחיל הכל מההתחלה). כדי לייעל את הגיבוי, קיימת שיטת גיבוי נוספת בשם גיבוי מצטבר (incremental backup). בשיטה זו, הגיבוי הראשון הינו גיבוי מלא, ולאחריו יגובו רק הקבצים שעודכנו מאז הגיבוי האחרון. בדוגמה לעיל, יתבצע גיבוי מלא ביום ראשון בבוקר. במשך היום עבדנו על מסמך א', ולכן למחרת בבוקר יגבה הגיבוי המצטבר רק את מסמך א'. ביום שני עבדנו על מסמך ב', ולכן הגיבוי המצטבר יגבה ביום שלישי בבוקר רק את מסמך ב'. אם נרצה לחזור למסמך א', נוכל למצוא אותו בגיבוי של יום שני. את מסמך ג', שלא עודכן מאז ביצוע הגיבוי המלא בבוקר יום ראשון, נוכל למצוא רק בגיבוי המלא של יום ראשון.

גיבוי מצטבר (לחצו להגדלת התמונה)

גיבוי מצטבר (לחצו להגדלת התמונה)

הגיבוי המצטבר יעיל יותר מבחינת המקום שהוא תופס (רק הקבצים ששונו מאז הגיבוי האחרון), אבל חיפוש הקבצים בו עלול לארוך זמן: את מסמך א' המעודכן נוכל למצוא בגיבוי של היום שאחרי השינוי האחרון (יום שני בדוגמה שלנו), אבל לשם כך עלינו לזכור בדיוק מתי שינינו את המסמך לאחרונה. בגיבוי שינויים, נצטרך לכל היותר לחפש בשני מקומות: תחילה נבדוק בגיבוי השינויים האחרון, ואם הקובץ לא שם, סימן שהוא לא השתנה מאז הגיבוי המלא האחרון, ואפשר יהיה למצוא אותו בגיבוי המלא.

מה עדיף? תלוי במספר ובגודל הקבצים שלכם: אם מדובר במעט קבצים, תוכלו לבצע תמיד גיבוי מלא. אם יש לכם יותר קבצים, כדאי יהיה לחסוך במקום ולבצע גיבויי שינויים. ואם יש לכם המון קבצים, זה הזמן לשקול גיבוי מצטבר. לשיקולים שלנו ייתווספו תדירות הגיבוי והמחזוריות – אחת לכמה גיבויי שינויים או גיבויים מצטברים יש לבצע גיבוי מלא. השיקול האחרון הינו התוכנה בה נשתמש – תוכנות גיבוי מסוימות יסייעו לנו בבחירת הגרסה המתאימה של הקובץ גם בגיבויים מצטברים.

במאמר הבא נחשוב על מקום הגיבוי: על מחשב שלנו, על מחשב אחר, על-גבי CD או דיסק-און-קי וכו'. לאחר שנסיים לסקור את כל השיקולים, נגיע סוף-סוף לבחירת תוכנת הגיבוי.

פבר 222012
 

אם הבטתם בעיון על העמוד שלפניכם (או על כל עמוד אחר באתר זה), ודאי גיליתם בצד תיבה שכותרתה "הרסס (RSS)". במאמר זה נדון ב-RSS, למה הוא כאן ולמה אולי זה יכול לעזור לכם בחיים.

נתחיל בפיסת מידע לא חשובה, אבל רלוונטית: RSS הוא ראשי-תיבות של Really Simple Syndication; בעברית, אומצה המלה שנשמעת כמו RSS – רסס (כמו זה שיוצרים גלי ים, או להבדיל רימון יד), או הרסס (לקבלת מצלול יותר מדויק). הבעיה היא שמכל ההסברים הללו עדיין אי אפשר להבין מה זה ומה עושים איתו. בשביל זה אנחנו כאן.

שפות אנושיות ושפות מחשביות

עמודים ברשת בנויים ב"שפה" בשם HTML. השפה הזו מכילה טקסט רגיל וסימונים מיוחדים המורים על אפקטים שונים. דפדפן (פיירפוקס, אינטרנט אקספלורר, כרום וכו') קורא את הטקסט, ובעזרת הסימנים המיוחדים יודע איך להציג אותו. לדוגמה, כדי להציג את הקטע הבא בדפדפן:

"זה היה חשוב, יותר מדי חשוב!", הוא אמר.
"אתה מבין? זה חשוב!"

המחשב צריך לקבל את הטקסט הבא ב-HTML:

"זה היה חשוב, <em>יותר מדי חשוב</em>!", הוא אמר.<br/>
"אתה מבין? <strong>זה חשוב</strong>!

את המלים "יותר מדי חשוב" סימנתי בתגיות מיוחדות בשם <em> (קיצור של emphasis, דגש). כפי שוודאי ניחשתם, הן גרמו למלים להופיע באותיות נטויות. ההוראה להשתמש באותיות עבות ניתנה באמצעות התגיות <strong> (חזק). מעבר השורה בוצע באמצעות התגית <br> (שבירה, או באנגלית break). תגיות נוספות קיימות כדי למקם תמונה בטקסט, כדי ליישר פסקה (או את העמוד כולו) לימין, לשמאל או למרכז, כדי לשנות את גודל האותיות ועוד. לכל מטרה עיצובית יש תגית.

התגיות שמספקת שפת HTML נועדו לעיצוב ויזואלי, על-מנת לספק לנו, הקוראים, חוויית קריאה נוחה. אבל יש עוד כאלה שקוראים את העמודים באינטרנט, ולהם קשה להסתדר עם הוראות עיצוב כאלה. למעשה, הם לא מסוגלים להבחין בין תוכן מאמר לבין הכותרת שלו, ולא מבינים שהמספרים ליד הכותרת באתר זה, לדוגמה, משמעותם תאריך הפרסום. הקוראים הללו הם מחשבים, והם ניגשים לאתרים מסיבות שונות: ישנם מחשבים שמחפשים עמודים כדי לשמור אותם ולהציע אותם לכל מי שיחפש אחריהם. חברות כמו גוגל מחזיקות עדרים שלמים של מחשבים, שכל תפקידם הוא לקרוא עמודים באינטרנט ולסווג אותם כדי להגיש אחר-כך למחפשים. כדי לתת תוצאות רלוונטיות, על המחשב המחפש לדעת לקרוא ולהבין את העמודים אליהם הגיע מבחינת המבנה שלהם.

סיבה אחרת לשלוח מחשב לקרוא דפים ברשת היא תוכנות שמחפשות מידע חדש באתר קיים. לדוגמה, בכל פעם שאני ניגש לאתר חדשות כמו ynet, רוב הכותרות שם כבר מוכרות לי ואני צריך לתור אחר כותרות חדשות ולצוד ידיעות שצצו מאז הפעם האחרונה שביקרתי באתר. תוכנת מחשב תוכל לעזור לי מאוד במשימה אם היא תדע איך מחלקים את כל התיבות הקטנות בעמוד הראשון של ynet למאמרים, ואיך מחליטים איזה מאמר פורסם מתי.

כאשר אתר מציע שירות RSS, הוא מייצר מדי פעם קובץ מיוחד ובו מידע שנוח למחשב לקרוא. אם תלחצו על הכפתור הכתום בצד, ליד הכותרת "הרסס", תוכלו גם אתם לקבל את הקובץ הזה ולקרוא אותו. הוא כתוב בשפה אמיתית – טוב, לפחות באופן חלקי:

RSS - ככה זה נראה מאחורי הקלעים

RSS - ככה זה נראה מאחורי הקלעים

הסתכלו, לדוגמה, על התגית title: יש לה תגית "סוגרת" תואמת בסוף השורה. ביניהן יש קישור לתגובות בעמוד. למעשה, לכל תגית ב-RSS (ובפורמט בשם XML עליו RSS מתבסס) יש תגית סוגרת שכזו. בעזרת התגיות הללו, מחשב שקורא את האתר באמצעות RSS יכול "להבין" מה המשמעות של כל חלק בו. לדוגמה, שם האתר הוא "בלחיצת כפתור", הקישור הראשי הוא http://www.tzurel.co.il, ויש גם שפה וגרסת תוכנה ועוד ועוד. לאחר המידע הכללי על האתר, יש מידע על מאמרים שפורסמו בו: המאמר האחרון שפורסם, נכון לרגע כתיבת מאמר זה, הוא "שמירה אוטומטית". ויש גם קישור אליו ואל ההערות שהשאירו מבקרים באתר, ואפילו המלל המלא של המאמר עצמו (תחת התגית content:encoded). בקיצור – כל מה שמחשב צריך כדי לעשות שימוש באתר.

עם המידע הזה, יכול המחשב הקורא לגשת לחלק העיקרי של מלאכתו. המחשבים בגוגל, לדוגמה, ישמרו את כתובת האתר ושמו, ועבור כל מאמר – את שם המאמר ואת תוכנו. עכשיו, אם מישהו יחפש מאמר על שמירה אוטומטית, גוגל תמצא את פרטי העמוד, תציע לו לגשת לעמוד הזה, ותשתמש במידע שצברה כדי להציג את הכותרת ואת התוכן:

הזנה אוטומטית

אבל זה לא הכל: תוכנות ליקוט, המציגות מידע מעודכן מאתרים, יכולות לבקר באתרים הללו, לברור את התוכן המעניין מבחינתן (כלומר, ההגדרות שנתן להן המשתמש באשר למה שמעניין אותו) ולהוריד אותו אליהן. עכשיו, יכול המשתמש לגשת למחשב ולקרוא רק את המאמרים המעודכנים ביותר בנושאים בהם בחר, במקום לגשת לאתר ולהתחיל לחפש בעצמו.

כיום, כל דפדפן יודע לשמור RSS של האתר אותו הוא מראה. המינוח הוא להירשם להזנות (feeds)  של האתר, או של ערוץ (channel) מסוים בו. השמירה נעשית בדרך-כלל לרשימת הסימניות (או המועדפים) של הדפדפן, אבל זו סימניה מיוחדת: אם ניגש לסימניה הזו, נקבל רשימה של כל הפריטים שהדפדפן קרא מהאתר. אינטרנט אקספלורר, לדוגמה, יציג את ההזנה כך:

הזנת RSS כפי שנשמרה באינטרנט אקספלורר (לחצו להגדלת התמונה)

הזנת RSS כפי שנשמרה באינטרנט אקספלורר (לחצו להגדלת התמונה)

 

קיימות תוכנות תוכנות ייעודיות לאיסוף עדכונים באמצעות RSS. בתוכנות הללו נשתמש כאשר נרצה לקבל את ההזנות באופן אוטומטי. לדוגמה, אם נרצה שהן תבקרנה במספר אתרים ותצגנה את כל המידע החדש במקום אחד. מקרה נוסף, ופופולרי למדי, הוא הרשמה לשירותי פודקאסטים: ישנם אנשים המפרסמים קטעים מוקלטים – אם אלו שירים חדשים שהם מוציאים, ראיונות או סתם פינה שבועית מהגיגי לבם. הדרך ה"ידנית" להגיע להקלטה חדשה היא לכוון את הדפדפן שלנו לאתר הרצוי, לבדוק האם התפרסמה הקלטה שעוד לא שמענו, ואז להוריד את הקובץ (בדרך-כלל בפרמט MP3). תוכנות RSS יכולות להיות מאוד שימושיות במקרה הזה: הן יבקרו מדי פעם באתר, יבדקו אם יש משהו חדש, ואם פורסמה הקלטה – הן ישמרו אותה על המחשב שלנו. כל שייוותר לנו הוא לשמוע אותה, או להעביר אותה לנגן הנייד שלנו כדי לשמוע אותה מאוחר יותר.

למעשה, RSS היא טכנולוגיה שמקרבת אותנו לחזון "העיתון האישי" – מידע ה"תפור" עלינו ועל תחומי העניין שלנו. לא עוד עיתון כבד שאת רובו בכלל לא נקרא, אלא תוכן שאנחנו בחרנו (לפי מקור, תחומי עניין ומילות מפתח) ושמעניין אותנו. העתיד כבר כאן (מזה למעלה מעשור), ואנחנו מוזמנים להצטרף אליו.

בחלק הבא של המאמר, נסקור שימושים נוספים ל-RSS ונדבר על תוכנות שיעזרו לנו במשימה.

נוב 062011
 

הרשו לי להציג בפניכם את הגיבורות הצנועות של חיינו, העובדות ללא לאות וללא בקשת פרס. בתמורה, אנחנו מתעלמים לגמרי מקיומן, ונזכרים בהן רק כשהן מפסיקות לעבוד – בדרך כלל באשמתנו. גבירותיי ורבותי, הסוללות.

במאמר זה, נלמד כמה כללי תחזוקה לסוללות, שיעניקו להן אורך (ואיכות) חיים, ולנו – שקט נפשי וחיסכון בכיס. אם אתם רוצים לדלג על ההסברים, אתם יכולים לעבור הישר למסקנות.

סוללה לטלפון

מונחים בסיסיים

הסוללות נמצאות בכל מקום: בשעונים, ברכב, בטלפון הסלולרי ובאלחוטי, בשלט של הטלוויזיה, וכמובן – במחשב הנייד ובטאבלט. יש סוללות נטענות ויש כאלה שלא; וכדי להפוך הכל למורכב הרבה יותר, ישנם סוגים שונים של סוללות נטענות: ניקל-קדמיום (עתיקות, אבל עדיין תראו אותן פה ושם), NiMH (אותן תפגשו בדרך-כלל בדמות סוללות אצבע) וליתיום-יון (Lithium-Ion, או בקיצור Li-Ion או לי-יון), הנפוצות היום במכשירים הניידים זוללי האנרגיה: טלפונים סלולריים, מחשבים ניידים וטאבלטים (iPad ודומיו). המכשירים הללו נמצאים אצל רובנו בשימוש יומיומי, ולכן כדאי שנכיר קצת את הסוללות שנותנת להם כח לעבוד כדי שנוכל לטפל בהן היטב, ובתמורה הן יעבדו יותר זמן עבורנו.

לא ניכנס למבנה המולקולרי של סוללות לי-יון, וגם על התאוריה העומדת מאחוריהן אפשר לדלג. את כל אלה תוכלו לקרוא להנאתכם בערך המתאים בוויקיפדיה (ואולי מישהו מכם ירים את הכפפה ויכתוב כבר ערך כזה בעברית). אנחנו נתמקד באורך חיי הסוללה ובטיפול השוטף בה.

מחזור החיים של השימוש בסוללה מוכר לכולנו: טעינה, שימוש (המרוקן את הסוללה, ונקרא בעגה המקצועית "פריקה") ושוב טעינה. כל טעינה "מזקינה" את הסוללה, ולכן, לדוגמה, מחשב נייד חדש יעבוד ארבע שעות אחרי טעינה מלאה, אבל מחשב בן שנתיים ימשוך רק שעה וחצי. אורך החיים של הסוללה הוא מספר מחזורי הטעינה/פריקה (שימוש) שניתן לבצע עם הסוללה לפני שהיא מפסיקה להיות שימושית. מסתבר שלאופן בו אנו טוענים את הסוללה יש השפעה מרחיקת-לכת על אורך החיים שלה – אם נעבוד נכון, הסוללה תשמש אותנו שנים רבות. הנה כמה כללים שכדאי לזכור:

השפעות על הספק הסוללה

השפעת טעינות על הספק הסוללה

השפעת טעינות על הספק הסוללה

הטעינה, המחדשת את חייה של הסוללה, היא גם זו שהורגת אותה באיטיות: אם, לדוגמה, אתם יכולים לשוחח בטלפון החדש שלכם במשך עשר שעות אחרי טעינה מלאה, לאחר כ-200 טעינות תוכלו לשוחח בו כתשע שעות בלבד. זאת הסיבה שמכשירים כמו טלפון סלולרי ומחשב נייד מרגישים "זקנים" אחרי שנתיים: אנחנו מטעינים אותם כל הלילה, אבל נגמר להם הכח אחרי מעט מאוד זמן. עכשיו אנחנו יודעים שהבעיה אינה במכשיר, אלא בסוללה: החליפו אותה, והוא יתנהג כמו חדש.

בגרף ניתן לראות כיצד הספק הסוללות יורד ככל שאנו מרבים לטעון אותן. בניסוי, נלקחו סוללות שהיו כבר בשימוש (ולכן ההספק ההתחלתי שלהן נע בסביבות 88%-94%). ניתן לראות את הירידה בהספק ככל שמספר הטעינות עולה והגרף מתקדם ימינה.

קיים גורם נוסף המשפיע על קצב ירידת ההספק, והוא עומק הפריקה. לא להיבהל, מדובר בגורם פשוט למדי: עד כמה היתה הסוללה מרוקנת כשהתחלנו לטעון אותה. הטבלה הבאה מראה כי אם נטען את הסוללה בכל פעם שמתבצעת פריקה של 10% (כלומר, הסוללה מצביעה על כך שהיא טעונה ב-90%), נוכל לטעון אותה 4700 פעמים לפני שהסוללה תרד להספק של 70% בלבד מההספק המקורי המירבי שלה. לעומת זאת, אם נחכה שהסוללה תתרוקן לגמרי (100% פריקה) לפני שנטען אותה, היא תזדקן למצב של 70% תוך 500 טעינות בלבד.

עומק הפריקה מחזורי פריקה

עומק פריקה של 100%

עומק פריקה של 50%

עומק פריקה של 25%

עומק פריקה של 10%

500

1500

2500

4700

 

בחישוב זריז (עומק פריקה כפול מחזורים), ניתן לראות שפריקה של 50% תיתן לנו אורך חיים מקסימלי, השקול ל-750 טעינות מלאות (טעינה מאפס עד מאה), בעוד שטעינה בכל פעם שהסוללה מגיעה ל-90% (כלומר אחרי פריקה של 10%) תספק לנו שווה-ערך ל-470 טעינות מלאות.

מתח וחום

גורמים נוספים המשפיעים על הזדקנות הסוללה הם מתח הטעינה והטמפרטורה. על המתח אין לנו יותר מדי שליטה – הוא מוגדר על-ידי יצרן המטען, ואין דרך לשנות אותו. הדבר היחיד שאנחנו יכולים לעשות הוא להשתמש במטען אמין שאושר על-ידי היצרן. במקרים בהם הסוללה נטענת דרך חיבור USB (לדוגמה – טלפון הנטען דרך החיבור למחשב), יש לוודא שהכבל תקין ושהמחשב מתוצרת טובה.

על הטמפרטורה יש לנו יותר שליטה, וכאן חשוב לשים לב: אל תתנו לטמפרטורה של המכשיר לעלות על 30 מעלות. טעינה במקום חם (בתוך רכב חונה, לדוגמה) תקצר את חיי הסוללה. זיכרו, שפעולת הטעינה עצמה מייצרת חום. את טמפרטורת הסוללה ניתן לבדוק כיום במספר מכשירים, למרות שברובם היא מתחבאת בתוך מסכי מידע לטכנאים.

עצה נוספת, ששמעתי כבר ממספר מומחים לאנרגיה (ביניהם דייב פרימן, מומחה להספק בחברת Texas Instruments), היא לא לטעון את הסוללה עד הסוף: ככל שהסוללה טעונה יותר, המטען "עובד קשה יותר" כדי להמשיך ולטעון אותה, וכתוצאה מכך נוצר חום. ההמלצות נעות בין טעינה עד 85% אחוזים לבין טעינה עד 90%. בתחום זה, המטען והסוללה עדיין לא מתחממים יותר מדי. בטלפונים יש לעצור את הטעינה ידנית באמצעות ניתוק הטלפון מהמטען; במחשבים ניידים, אפשר לפעמים לבצע זאת באמצעות תוכנה שמגיעה עם המחשב (מחשבי ThinkPad של לנובו, לדוגמה, מגיעים עם תוכנה בשם ThinkPad Power Manager), המאפשרת לקבוע מתי תתחיל ותפסיק ההטענה בהסתמך על אחוזי הסוללה שנותרו.

נייד-נייח

כפי שראינו, הטעינה עצמה יוצרת חום, ולכן כדאי לא לבצע אותה ללא צורך. לדוגמה: אם ברשותנו מחשב נייד, ואנחנו משתמשים בו רוב הזמן בבית או בעבודה כשהוא מחובר לחשמל, המטען מייצר חום המועבר לסוללה, דבר שמקצר את חייה. לכן, במקרה כזה, כדאי להוציא את הסוללה מהמחשב ולהסתמך רק על החשמל מהשקע שבקיר.

עכשיו יש לנו סוללה המנותקת מהמחשב – מה עושים איתה? מחקרים מראים שכדאי להגיע למצב של 40% טעינה ואז לאחסן במקום קריר ויבש. אחסון של סוללה ריקה לגמרי יגרום – ניחשתם נכון – לקיצור חייה.

למקרה הצורך

כפי שכבר שמתם לב, סוללות אינן חפצים עמידים במיוחד. לכן אין טעם לקנות אחת "שתהיה בבית", "על כל צרה שלא תבוא" או מכל סיבה אחרת, פרט לצורך ממשי. שעון החול הקובע את אורך חייה של הסוללה מתחיל לעבוד מרגע צאתה מפס הייצור, ולכן אין טעם לקנות כי אולי נצטרך מתישהו או בגלל שנתקלנו במחיר מציאה. צריכים סוללה עכשיו? קנו. אחרת – חכו עד שתצטרכו.

אם אתם כבר מחפשים סוללה לשימוש מיידי, לכו על סוללה בעלת הספק גבוה. לדוגמה – תשעה במקום שישה תאים בסוללה למחשב נייד, או סוללה בעלת מספר גבוה יותר של mA (מיליאמפר). הסוללה "תחיה" אותו זמן כמו סוללה בעלת הספק נמוך יותר, אבל תיתן לכם יותר כח במהלך חייה.

כוונו את "מד הדלק"

מד סוללה לטלפון חכםלטלפונים, למחשבים ניידים ולשאר צרכני הסוללות ה"כבדים", יש "מד דלק", המציין את אחוזי הסוללה שנשארו. המדים הללו די מדויקים, אבל ייתכנו בהם סטיות מזעריות מהמדידה המדויקת. ככל שנטען את הסוללה יותר, הסטיה הזו עלולה להתגבר. שימו לב – לא מדובר בסוללה ריקה המוצגת כמלאה, אלא בשינויים של מספר אחוזים לכאן או לכאן. כדי לבצע "אתחול" למדים הללו, יש לרוקן את הסוללה עד שהמכשיר אינו מסוגל לפעול עוד באמצעותה. בדרך כלל, מספיק להשאיר את המכשיר דולק ולחכות לכיבוי העצמי. לאחר מכן, יש לטעון את הסוללה עד ל-100%. מד האנרגיה הפנימי יקרא את הנתונים, יכוונן את עצמו ויתן לנו מעכשיו קריאה מדויקת יותר.

לעצה הזו מתלווה אזהרה: אל תרוקנו את הסוללה לגמרי – מארז הסוללה מכיל מחשב מזערי, שצריך חשמל כדי לעבוד. אותו מחשב שולט בטעינה באופן מוחלט, ואם הוא לא עובד – הסוללה לא תיטען. אם הסוללה ריקה עד כדי כך שהמחשב שבתוכה לא מסוגל לפעול ולאפשר לה להיטען, היא אבודה. נכון, יש כאן מלכוד, וכדאי לנו לא להיתקל בו. אם הטלפון שלכם נכבה כי אין לו כבר כח, אל תדליקו אותו שוב כדי לסחוט ממנו עוד כמה שניות של עבודה – אתם מרוקנים את הסוללה מתחת לקו האדום, ואולי לא תוכלו לטעון אותה שוב לעולם.

מסקנות

  • בדרך כלל, יש לטעון את הסוללה לעתים קרובות. היוצא מן הכלל הוא כאשר הסוללה לא תהיה בשימוש במשך זמן ממושך – במקרה כזה, יש לטעון אותה עד ל-40% ולאחסן במקום קריר.
  • הטעינו את הסוללה כשהיא מגיעה ל-50%. הפסיקו את הטעינה כשהיא מגיעה ל-85% (אני טוען את הסוללה מעבר ל-85% רק כאשר אני חושב שאצטרך את מלוא ההספק שלה. לדוגמה – לפני יום טיול שבו אצטרך את 15 האחוזים האחרונים).
  • יש להימנע מפריקה "עמוקה" של הסוללה – כדאי לטעון אותה לפני שהיא מגיעה לאחוזים בודדים.
  • שימרו על הסוללה מפני חום: אל תאחסנו אותה ברכב חונה, אל תשימו את הטלפון שלכם על ה"דשבורד" וגם לא מעל מכשיר חשמלי הפולט חום.
  • יש לאחסן את הסוללה במקום קריר, אבל לא קריר מדי: אין לאחסן סוללות לי-יון במקפיא (בניגוד לעצה העתיקה בנוגע לסוללות אלקליין).
  • אם המחשב הנייד שלכם מחובר רוב הזמן לחשמל, ואם הוא מסוגל לעבוד כשהסוללה לא בתוכו – הוציאו אותה, אחסנו במקום קריר והכניסו רק כשאתם באמת צריכים.
  • מאחר שסוללות לי-יון מתחילות "להתיישן" ברגע ייצורן, אין טעם לקנות אותן רק כדי "שיהיו בבית" או לצורך עתידי כלשהו. בקניית סוללות, שימו לב לתאריך הייצור, ואל תקנו סוללות ישנות, גם אם הן מוצעות לכם במחיר מוזל במיוחד.
מאי 292011
 

בסך הכל רציתי לשמור תמונה. ערכתי אותה (בעזרת הצייר של Windows או תוכנה אחרת), ואז שאלה אותי התוכנה בתמימות מעושה: איך אתה רוצה לשמור את התמונה שלך?

היא דווקא הציעה לי מגוון אפשרויות, מ-BMP ו-TIFF ועד ל-JPEG, ואפילו אמרה משהו על GIF ו-PNG. רק דבר אחד היא לא אמרה לי: באיזו אפשרות כדאי לבחור.

שמירה בשם... אבל באיזה סוג?

שמירה בשם... אבל באיזה סוג?

למה יש כל-כך הרבה סוגים?

ניתן לשמור תמונות, ציורים וקבצים גרפיים אחרים באופנים שונים. סוגים אלה נקראים פורמטים, והם קובעים את מספר הצבעים שיישמרו, את איכות התמונה וגם את גודל הקובץ שייווצר.

ניקח לדוגמה פורמט בשם ביטמאפ (Bitmap): אפשר לשמור תמונה כביטמאפ שחור-לבן, ואז הצבעים שבתמונה יוחלפו בשחור או בלבן. לדוגמה, אם ניקח את התמונה הבאה:

תמונה צבעונית

ונשמור אותה כתמונה בשחור-לבן, היא תיראה כך:

תמונה בשחור-לבן

בתמונה המקורית יש המון צבעים – למרות שהעכבר עצמו צבוע באדום-לבן, כל נקודה בתמונה היא בצבע מעט שונה, בגלל התאורה, צל הנופל על חלקים מסוימים ועוד. אם ניקח את התמונה המקורית ונשמור אותה בפורמט ביטמאפ של 16 צבעים, נאבד את כל הגוונים הללו ונישאר רק עם ששה-עשר:

תמונה בששה-עשר צבעים

ויש גם ביטמאפ שיכול לשמור 256 צבעים. כך תיראה התמונה שלנו אם נשמור אותה בפורמט הזה:

תמונה ב-256 צבעים

כפי שניתן לראות, יש יותר גוונים מאשר בתמונה בת ששה-עשר הצבעים, אבל עדיין פחות מאשר בתמונה המקורית. הנה תזכורת:

התמונה המקורית

למה לי להגביל את מספר הצבעים?

כל נקודת צבע בתמונה נקראת פיקסל. כל המידע על התמונה שמור בקובץ, משהו בסגנון "הפיקסל השמאלי-העליון של התמונה צבוע באדום, הפיקסל שמימינו צבוע באדום בהיר יותר, הפיקסל שאחריו לבן" וכו'. בתמונה בשחור-לבן, כל פיקסל יכול להיות אחד משני צבעים – שחור או לבן. אם יש לנו ששה-עשר צבעים, הפיקסל יכול להיות צבוע בצבע מס' 1, או צבע 2, וכן הלאה עד 16. לכן, כל פיקסל מכיל שתי ספרות של צבע – בין 00 ל-16 (הפיקסלים נשמרים למעשה בפורמט קצת שונה, אבל הרעיון זהה). בתמונה בצבע מלא, יש יותר מ-16 מיליון צבעים (16,777,216, ליתר דיוק), ולכן כל פיקסל תופס שמונה ספרות (ושוב – לא בדיוק, אבל זה הרעיון). כלומר, ככל שמספר הצבעים שיש בתמונה גדול יותר, יש יותר מידע לשמור, ולכן קובץ התמונה יהיה גדול יותר.

לפעמים גם אין צורך בכל-כך הרבה צבעים: פקס, לדוגמה, נשלח ממילא בשחור-לבן, ולכן שמירה בצבע תהיה סתם בזבזנית – שמירה של תמונת הפקס בפורמט שחור-לבן תהיה יותר חסכונית, בלי לאבד שבריר מידע מהתמונה המקורית. באופן דומה, ציור שהילד יצר בעזרת תוכנת הצייר של Windows עם לוח הצבעים המוגבל שהיא מציעה, ניתן לשמור בפורמט של 16 צבעים. תמונה שצולמה במצלמה נרצה לשמור במלוא הדרה – בפורמט ביטמאפ, לדוגמה, נשתמש ב-24 ביט (המאפשרים, כפי שאמרנו, 16,777,216 צבעים וגוונים שונים).

דחיסה

אם נשמור תמונות כרשימה של נקודות וצבעים, נקבל קובץ ענקי – לכל פיקסל בתמונה יש צבע משלו, ולכן כל שורת פיקסלים שתתווסף לתמונה תגדיל אותה באופן משמעותי. הפתרון הוא לכווץ. סוג אחד של כיווץ הוא שמירה של המידע בצורה קצרה יותר, לדוגמה – שמירת המידע של רצף: אם יש לי מספר פיקסלים ירוקים, במקום לשמור "הפיקסל הראשון ירוק, הפיקסל השני ירוק, הפיקסל השלישי ירוק" אפשר לשמור את המידע כ-"מפיקסל 1,  יש שלושה ירוקים".

סוג אחר של כיווץ מרשה לעצמו "לאבד" מידע מדי פעם – אם יש פתאום פיקסל שמפריע לדחיסה, פורמט כזה יכול להתעלם ממנו. לדוגמה, אם יש שני פיקסלים כחולים, אחריהם אחד בגוון כחול מעט יותר בהיר ושוב פיקסל כחול, שמירת התמונה בפורמט "מאבד" יכולה לשנות מעט את התמונה כך שארבעת הפיקסלים יהיו באותו הצבע, וכך לשמור את התמונה כ-"4 פיקסלים כחולים" – חסכון משמעותי במחיר של "זיוף" בתמונה.

הנה דוגמה:

 

תמונה ללא אובדן מידע

תמונה ללא אובדן מידע

אם נשמור את התמונה הזאת בפורמט שמאבד מידע (אבל שומר על קובץ קטן יותר), כמו JPEG, נקבל את התמונה הבאה:

 

תמונה עם אובדן מידע

תמונה עם אובדן מידע

רואים את הכתמים, ה"מריחות" והפסים הכתומים? אם לא, הקליקו על התמונה כדי לקבל גרסה מוגדלת שלה. האלגוריתם (אופן הפעולה) ששימש לדחיסה החליט שאם הוא יעוות קצת את התמונה, ייקח לו פחות מקום לשמור אותה. זה עובד טוב בחלק מהתמונות, אבל לפעמים אנחנו רוצים לשמור על דמיון מקסימלי למקור, גם במחיר של קובץ גדול יותר.

אז מה עושים?

אנשים מאוד חכמים יושבים וחושבים על דרכים לדחוס את המידע, והרעיונות שלהם מוצאים את דרכם לפורמטים. כך, בין הפורמטים השומרים את כל המידע, יש את פורמט ביטמאפ, פורמט בשם GIF, עוד אחד בשם PNG, ועוד ועוד – כל אחד דוחס את המידע באופן אחר. בין הפורמטים המאבדים, בולט אחד בשם JPEG, המוכר גם כ-JPG.

הפורמט המוביל כיום הוא JPEG – ההוא שמאבד צבעים מדי פעם. על האובדן הוא מפצה בדחיסה טובה, שגורמת לתמונה של 10 מיליון פיקסלים בצבע מלא, שאמורה היה לתפוס קובץ בגודל 30 מגה, לתפוס בערך עשירית מזה. כל המצלמות הדיגיטליות תומכות בפורמט JPEG (ועכשיו אתם גם יודעים למה). ואם אתם עדיין מודאגים מהעיוותים בתמונה, אתם יכולים להירגע – JPEG מאבד בדרך-כלל מעט מאוד מידע, והסטיקר למעלה הוא דוגמה מאוד קיצונית (עבדתי קשה כדי לגרום לאלגוריתם לעבוד גרוע, רק בשביל ההדגמה).

לפעמים עדיף להשתמש בפורמט שומר-מידע, גם אם הקובץ יצא גדול יותר. לדוגמה – אם יש לכם קווים דקים בתמונה (כמו אותיות), פורמט מאבד עלול לעוות אותם מספיק כך שהיא "תיראה רע". PNG הוא פורמט שומר-מידע שמצליח לדחוס תמונות לא רע. בקבצים קטנים, הוא אפילו גיע לדחיסה טובה יותר מזו של JPEG:

PNG מנצח את JPEG בקבצים קטנים

PNG מנצח את JPEG בקבצים קטנים

תמונות בשחור-לבן בלבד, כמו פקסים, עדיף לשמור בפורמט בשם TIFF, שיודע גם לשמור בשני צבעים בלבד (ובכך לחסוך במקום), גם לדחוס אותן כך שהן יהיו מאוד קטנות, ואפילו לשמור מספר עמודי פקס בקובץ יחיד, כך שנוכל לשלוח את כולו בלי לשכוח עמודים.

במאמר הבא, נלמד על תוכנות נוחות לעבודה עם קבצים.

אפר 052011
 

קניתם מחשב עם 4GB זיכרון או יותר, אבל הוא מדווח שיש לו פחות? Windows טוענת שמנהלי ההתקנים (דרייברים) שאתם מנסים להתקין לא תואמים למערכת ההפעלה, למרות שהורדתם את הדרייברים ל-XP/Vista/7 כמו שצריך? יש לכם שתי תיקיות בשם "Program Files"? ברוכים הבאים לעולם המופלא של 64bit. במאמר הקודם דבירנו על הרקע התאורטי, הפעם נגיע לתכלס:

מה זה קשור אלי?

זה שהמעבד שלך עובד עם 64 סיביות לא אומר שגם התוכנות המותקנות עליו יודעות לעשות זאת. מערכת ההפעלה Windows XP המותקנת בבתים רבים "בנויה בארכיטקטורת 32 סיביות" – או, בעברית, יודעת לעבוד עם 32 סיביות בלבד. גם אם נתקין אותה על מעבד מודרני, היא תשתמש ב-32 הסיביות שלה וזהו. בדוגמת הכתובות מהמאמר הקודם (במעטפות עם מקום לשתי ספרות בלבד עבור מספר הבית, כל הכתובות מ-100 ומעלה לא נגישות), ניתן להשוות זאת למערכת דואר היודעת לעבוד עם מספרי בתים בעלי יותר משתי ספרות, אבל המעטפות עדיין מגיעות עם שני מקומות בלבד.

ל-XP יש גרסה בת 64 סיביות (הנקראת בשפה הטכנית x64), אבל היא לא תפסה תאוצה. ל-Windows Vista, ובעקבותיה גם ל-Windows 7, יש גרסאות x64 טובות מאוד. אם יש לכם מחשב חדש עם יותר מ-4 גיגה זיכרון, או שאתם מתעתדים לקנות אחד כזה, גרסת x64 היא כנראה בשבילכם. כדאי רק לשיב לב למספר נקודות:

  • מערכת הפעלה של 64 סיביות דורשת גם מנהלי התקנים (דרייברים) בני 64 סיביות. רוב חברות החומרה מציעות כיום גרסאות 64 סיביות של מנהלי ההתקנים שלהן, אבל יש כאלה שלא. אם יש לכם חומרה ישנה – מדפסת, סורק או אפילו פאלם – שאתם רוצים לחבר למחשב החדש שלכם, ודאו שהיא יכולה לעבוד עם מערכת הפעלה של 64 סיביות. אם לא – השתמשו בגרסת 32 סיביות של מערכת ההפעלה, או קנו חומרה חדשה.
  • תוכנות מסוימות מגיעות בגרסת 32 או 64 סיביות. הדרך הבטוחה ביותר היא להתקין את גרסת 32 הסיביות, מאחר שגם מערכת הפעלה של 64 סיביות יכולה להריץ תוכנות 32 סיביות. לעומת זאת, מערכת הפעלה של 32 סיביות לא יכולה להריץ תוכנות 64 סיביות. לדוגמה: דיסק ההתקנה של Office 2010 מגיע עם שתי הגרסאות – 32 ו-64 סיביות. ברירת המחדל בהתקנה היא 32 סיביות, אבל אם רוצים, אפשר להתעקש על 64. לעומת זאת, רוב התוספים ל-Internet Explorer כתובים ב-32 סיביות, ולכן רצים על גרסת 32 הסיביות של הדפדפן.
  • למערכת הפעלה בת 64 סיביות יש שתי תיקיות עבור תוכנות מותקנות: בנוסף ל-Program Files המוכרת, תוכלו למצוא גם את (Program Files (x86, בה יותקנו תוכנות 32 סיביות. Windows מחזיקה גרסאות כפולות של חלק מהתוכנות, כשכל גרסה מותקנת בתיקיה המתאימה. לדוגמה, Internet Explorer בגרסת 64 סיביות (שיכולה להשתמש ביותר כתובות, מעצם היותה כתובה ב-64 סיביות) ובגרסת 32 סיביות (עבור התוספים הישנים):
Program Files עבור תוכנות 64 סיביות (שימו לב ל-Internet Explorer)

Program Files עבור תוכנות 64 סיביות (שימו לב ל-Internet Explorer)

Program Files עבור תוכנות 32 סיביות (שימו לב ל-Internet Explorer)

Program Files עבור תוכנות 32 סיביות (שימו לב ל-Internet Explorer)

איך יודעים?

די פשוט: לחצו על תפריט "התחל" (או על העיגול עם סמל Windows בוויסטה וב-Windows 7), קליק ימני על "המחשב שלי" (או "מחשב" בוויסטה וב-7) ואז "מאפיינים". ויסטה ו-7 מציגות את המידע במפורש:

Windows 7, גרסת 64 סיביות

Windows 7, גרסת 64 סיביות

ב-XP, אם לא כתוב משהו על 64 ביט, סימן שיש לכם את גרסת 32 הסיביות:

Windows XP: אם לא כתוב כלום, מדובר ב-32 סיביות

Windows XP: אם לא כתוב כלום, מדובר ב-32 סיביות

חוליות בשרשרת

כדי שתוכנה תעבוד ב-64 סיביות, כל השכבות תחתיה חייבות לעבוד גם הן באותו אופן:

  • המעבד (ועמו לוח האם) צריך להיות מסוגל לעבוד בטכנולוגיה החדשה. מעבד של 64 סיביות תומך גם ב-32, אבל מעבד ישן בן 32 סיביות בלבד (או מעבד Atom, הנפוץ בנטבוקים הקטנים) לא יודע לעבוד עם 64 סיביות.
  • מערכת ההפעלה צריכה להיות בגרסת 64 סיביות, או 64 ביט, או x64. מערכת הפעלה של 64 סיביות יכולה להריץ תוכנות 32 סיביות, אבל מערכת של 32 סיביות לא יכולה להפעיל תוכנות 64 סיביות. אפילו הסמלון (אייקון) של התוכנה לא ייראה כמו שצריך.
  • מנהלי ההתקנים (דרייברים) חייבים להיות בגרסה המתאימה. כאן אין כל-כך מקום למשחקים: מערכת הפעלה של 64 סיביות דורשת דרייברים של 64 סיביות וזהו. למזלנו, רוב קבצי ההתקנה לדרייברים בימינו מגיעים עם שני סוגי החבילות, ויודעים להתקין את הגרסה המתאימה באופן אוטומטי.
  • הגענו לשכבה האחרונה – התוכנות: תוכנות 64 סיביות יכולות לרוץ רק על מערכת של 64 סיביות. תוכנות 32 סיביות יכולות לרוץ על כל מערכת, למעט תוכנות הקשורות באופן הדוק לחומרה או לגרסת מערכת ההפעלה. לדוגמה, תוכנה חביבה בשם Process Explorer בודקת עם הרצתה את גרסת Windows. אם מדובר בגרסת 64 סיביות, היא פותחת עותק 64 סיביות של עצמה (procexp64.exe) וממשיכה איתו; אם לא, היא ממשיכה לרוץ בגרסת 32 הסיביות הרגילה שלה (procexp.exe).

כדאי או לא?

תשכחו מ"להיות או לא להיות"; "כדאי לי או לא כדאי לי", זאת השאלה. התשובה קצת יותר מורכבת:

אם יש לכם כבר מחשב וטוב לכם איתו – הישארו עם מה שיש.

אם יש לכם מחשב עם 4GB או יותר של זיכרון, תוכלו לנצל את כולו רק עם מערכת הפעלה בת 64 סיביות. שימו לב: מערכות הפעלה של 32 סיביות יעבדו רק עם 3GB של זיכרון לכל היותר (זה ההסבר הטכני, ועוד באנגלית).

אם יש לכם התקני חומרה (מדפסת, סורק, פאלם), ודאו שיש להם דרייברים בגרסת 64 סיביות. להתקנים ישנים אין (זו אחת הדרכים של חברות מדפסות, לדוגמה, להכריח אתכם לשדרג למדפסת חדשה).

ואם אתם קונים מחשב חדש, לכו על 64 סיביות. תתחדשו.

מחשב חדש. מועמד ודאי ל-64 סיביות

מרץ 232011
 

קניתם מחשב עם 4GB זיכרון או יותר, אבל הוא מדווח שיש לו פחות? Windows טוענת שמנהלי ההתקנים (דרייברים) שאתם מנסים להתקין לא תואמים למערכת ההפעלה, למרות שהורדתם את הדרייברים ל-XP/Vista/7 כמו שצריך? יש לכם שתי תיקיות בשם "Program Files"? ברוכים הבאים לעולם המופלא של 64bit.

שימו לב: מאמר זה הינו תיאורטי למדי, ומטרתו לעזור לנו להבין מושגים טכניים כמו x64 ומרחב כתובות. אין כאן פתרונות לבעיות נקודתיות, ולא חייבים להבין הכל (או אפילו קצת) כדי לדעת לתפעל את המחשב. מצד שני, קריאת המאמר תעזור לכם להבין מה קורה בתוך הקופסה המזמזמת של המחשב, לדעת על מה מדבר המוכר בחנות ולקבל החלטות בנוגע לגרסה של מערכת ההפעלה הבאה שלכם. נא לחגור חגורות בטיחות, אנחנו מתחילים.

מספרים בינאריים

כמה פעמים ספרת עד 99999999

עד כמה אפשר לספור? תלוי במספר הספרות שיש לנו. הנה מספר דוגמאות:

  • אם מספר טלפון מכיל תמיד 7 ספרות, מספרי הטלפון האפשריים הם מ-0000000 עד 9999999, כלומר יש לנו 10,000,000 (עשר מיליון) אפשרויות.
  • במדינת ישראל, אזורי חיוג מורכבים מהספרה 0 ואחריה ספרה נוספת, כלומר ייתכנו עשרה אזורי חיוג לכל היותר (00, 01, 02… עד 09, אם לא ניכנס לקידומות הסלולריות ואלה של ספקי התקשורת החדשים).
  • במחשבונים הפשוטים, ניתן להקליד עד שמונה ספרות, ולחשב מספרים עד 99999999. כל אחד מאיתנו זוכר ודאי שהקליד (לפחות פעם אחת) את המספר "12345678" למחשבון, וראה איך המסך הקטן מתמלא. אולי גם בצעתם את התרגיל הנועז, בו הקלדתם "99999999", לחצתם על "+", ואז "1", ולבסוף "=". מה קורה כשהמחשבון צריך להציג מספר בן תשע ספרות (100,000,000) אבל יש לו רק שמונה? המחשבונים הפשוטים מציגים פשוט "E", כלומר Error (שגיאה).

עד כמה יודע המחשב שלנו לספור?

סיביות – אבני הבניין

עד לפני שנים ספורות בלבד, היו רוב המחשבים האישיים בעלי מעבדים של 32 ביט, או סיביות. אין לכך שום קשר לתזונה – סיבית היא ראשי תיבות של סיפרה בינארית – בסיס הספירה בו עובד המחשב. זהו תרגום של BIT – Binary Digit. בני האדם סופרים בבסיס 10: יש לנו עשר ספרות – מ-0 עד 9, והמספר הבא מצריך אותנו לאפס את הספרה הימנית, לעבור לספרה משמאל, להגדיל אותה ב-1 ולקבל 10. באופן דומה, למחשב יש רק שתי ספרות: 0 ו-1. אחרי 1, הוא מאפס את ספרת האחדות, מגדיל את ספרת ה"עשרות" ב-1 ומקבל 10. המספרים הבאים הם 11, 100, 101, 110, 111, 1000. מאוד מוגבל, אבל אף אחד לא טען אף פעם שמחשבים הם יצורים אינטליגנטיים במיוחד.

מעבד של 32 סיביות יודע לעבוד עם מספרים בני 32 ספרות בינאריות, כלומר מספרים שבין 0 (או 00000000000000000000000000000000 כפי שהוא רואה זאת) ל-11111111111111111111111111111111. במספרים עשרוניים, מדובר במספרים בין 0 ל-4,294,967,295 (המחשב יודע גם לעבוד עם מספרים שליליים, ואפילו עם מספרים רציונליים – מספרים עם שברים, כמו 0.5 או 3.14. כדי להשאיר את ההסבר פשוט, נתעלם מהם בינתיים ונתרכז במספרים שלמים חיוביים).

בנוסף לצורך בייצוג של מספרים, למחשב יש צורך לגשת לזיכרון. כל תא בזיכרון מכיל 8 סיביות, הנקראות באנגלית byte ובעברית – בית. לכל בית בזיכרון יש כתובת מספרית – כתובתו של הבית הראשון היא 0, של הבית השני 1 וכן הלאה. מעבד 32 סיביות יכול לגשת ל-4,294,967,295 כתובות שונות.

סיפרה

חישבו על זה כך: נניח שעל מעטפות יש מקום לשתי ספרות עבור מספר הבית בכל כתובת. זאת אומרת, שניתן לכתוב על המעטפה כתובות בין 0 ל-99. זה בסדר גמור, כל עוד אתם רוצים לשלוח מכתב לחבצלת השרון מרחוב העוגן 6; אם אתרע מזלכם ואתם רוצים לשלוח מכתב לדודה שגרה ברחוב האגס 101, יש לכם בעיה – לא תוכלו לכתוב את הכתובת הזאת על המעטפה. באופן דומה, מחשב שהמעבד שלו יכול לספור רק עד 4 מיליארד (וקצת), יכול לגשת לכתובות בזיכרון שמספרן עד 4 מיליארד (וקצת), לא מעבר לכך.

בהתחלה, זאת לא היתה בעיה: למחשב עם מעבד 386 טיפוסי היו בדרך כלל 4 מגה-בתים של זיכרון, כלומר 4 כפול 1,048,576 (זהו הגודל של מגה-בית אחד. על שיטת הספירה המוזרה הזו נדבר בפעם אחרת). כדי לגשת לכל הכתובות בזיכרון, מחשב כזה היה צריך לדעת לספור עד 4 מיליון וקצת (4,194,303 ליתר דיוק) – לא בעיה עבור מחשב שיודע לספור עד 4 מיליארד. הבעיה התחילה כאשר זיכרונות נעשו זולים יותר, תוכנות דרשו זיכרון רב יותר, ובתגובה לשני האירועים הללו – מחשבים התחילו להגיע עם יותר ויותר זיכרון. מעבד 32 סיביות היה מסוגל לזהות 4 גיגה, כלומר בערך 4 מיליארד כתובות – אחרי 4,294,967,295 הוא פשוט היה מפסיק לספור. זאת הסיבה, שגם אם תתקינו 8 גיגה-בתים של זיכרון במחשב מסוג כזה, הוא "יראה" רק ארבעה מתוכם.

בחברות המעבדים (אינטל ו-AMD) הבינו את הבעיה, ומצאו פתרון אלגנטי: הם ייצרו מעבדים בעלי מספר כפול של סיביות – 64. עם 64 סיביות, המעבד יכול לספור עד 18,446,744,073,709,551,615. כדי שלא תצטרכו לשבור שיניים עם המספר, נגלה לכם שמדובר בשישה-עשר אקסבייט (exabyte).

בחלקו השני של המאמר נדון בשאלה הגורלית: למה כל זה מעניין אותנו. אם אתם במתח ומתקשים להירדם, אתם יכולים לספור בינתיים כבשים חשמליות.